מכתב פתוח למנכ”ל רשות השידור מוטי שקלאר

רגיל

מבוא

ביום השני של כנס מולטידע בשבוע שעבר הרצה במליאה מנכ"ל רשות השידור מוטי שקלאר. אני ציפיתי בעניין רב להרצאה הזאת, בהיותי מאזינה נאמנה למדי לכמה תחנות רדיו של קול ישראל: קול המוזיקה, רשת ב', רשת ג', 88. הופתעתי; ציפיתי לדיווח על מצב המו"מ עם הממשלה ועם ועדי העובדים, להסבר על המבנה האירגוני ותהליך האירגון מחדש, התוכניות לעתיד…

לא היה שום דבר מכל זה. המנכ"ל בחר לדון בעיקר בערוץ הראשון של הטלויזיה ודיבר על סולם הערכים התרבותיים לעומת מדד הרייטינג. שקלאר מלין על כי אנחנו, הישראלים, מעדיפים את מונית הכסף (או האח הגדול וכדומה) על פני צפייה ב(למשל)חלוקת צל"שים ובמשדרי מורשת. כלומר – אנחנו, הקהל, הננו רדודים ובינוניים, ולכן התכנים המצויינים שהערוץ הראשון מציע לנו אינם מקבלים את תשומת הלב הראויה.

אחרי ההרצאה, בגלל שהנושא חשוב לי, ניגשתי אליך מנכ"ל הרשות, וביקשתי לשוחח איתך. לשמחתי הסכמת להקדיש לי מזמנך. ביקשתי ממך לשבת – ושוחחנו. הסבתי את תשומת לבך לאכזבה שלי: ציפיתי לשמוע אודות הרדיו – שמעתי על הטלויזיה. על כך השבת לי שלדעתך אם הערוץ הראשון ייסגר – אז אחריו גם הרדיו הממלכתי יפסיד מאזינים לתחנות הפרטיות שמתרבות והולכות.  מהון להון ביקשת שארשום את דברי – והנה הם כאן, לעיונך.

השעה שבע והרי הפרסומות

אצלנו בבית לא מדליקים טלויזיה בבוקר. לפעמים מדליקים רדיו – ואז אנחנו שמחים לשמוע את קולם של אריה גולן או יעקב אחי מאיר. אבל אם זה תלוי בי – מקשיבים לקול המוזיקה.

הקושי הגדול שלי עם רשת ב' מורכב מהפרסומות ומהחדשות שאינן מרפות לרגע.

מה היתרון של הפרסומות? – שהן מכניסות כסף לכיס. זהו. והנה רשימה לא מפורטת של החסרונות: הפירסומות דוחות, חודרניות, קשה להקשיב להן; הן חוזרות כמו תקליט שבור ולכן משעממות; הן נכנסות בין התכנים, לא משנה כמה הם איכותיים, קוטעות את רצף ההאזנה; לעתים קרובות הן מעליבות, בוטות, גסות; הן מבקשות לשכנע אותי לעשות דברים שמזיקים לי: להגביר את הצריכה, לאכול ולשתות הרבה מעבר לכמה שטוב לי, לחשוב שאיפהשהו או למישהו, שם הרחק, יש איזה חפץ או סגנון חיים שאם רק אשלם תמורתם למן-דהוא – או אז אהיה מאושרת. לאחרונה יש אפילו פרסומות במהלך שידור החדשות, לפני תחזית מזג האויר.

כל הרע הזה בשידור הממלכתי, בחסותו, כאילו תחת ברכת הממלכה. שידור הפרסומות ברדיו הממלכתי מוכיח שהיתרון היחיד שלהן – הרווח הכספי – גובר על כל החסרונות הרבים שלהן. האזרחית שמשלמת את האגרה אומרת: או כסף או זמן נאחס, אבל למה שניהם ביחד? למה לי לשלם את האגרה, ואז גם להקשיב למלל המיותר והמזיק של המפרסמים? אם אני מממנת את השידורים –  שיהיו נקיים מפרסומות.

אז הנה יתרון ענק שאני מציעה: תשאירו את הפרסומות לרדיו המסחרי וכך הנקיון יהיה יתרונו הגדול של הרדיו הציבורי. אני בטוחה שכמוני רבים מאוד יקשיבו יותר לרשת ב' ואפילו ישמחו לשלם יותר כסף עבור האגרה, כי שידוריה יהוו מקור של גאוה אזרחית.

ועכשיו – לחדשות

כיום יש אפשרות לבחור תוכניות רדיו באמצעות אתר האינטרנט. כך אני מחליטה בעצמי למה אני רוצה להקשיב ומתי. אתר האינטרנט של קול ישראל אכן מאפשר לבחור במהדורה האחרונה של כל תוכנית – ולהאזין לה בזמן הפנוי.

הרדיו הממלכתי האחר שאני מרבה להקשיב לו הוא השידורים לעולם של הביביסי. הרדיו הזה מספק שרותי הזנות (RSS) לתוכניותיו. אני מנויה על שתיים מההזנות: documentaries ו-discovery. באופן כזה אני יכולה לעקוב בהתאם לרצוני אחרי סדרות של תוכניות שמעניינות אותי. אקטואליה ממש לא מעניינת אותי, אבל תוכניות עומק מעניינות מאוד.

הנה רשימת התוכניות שנמצאות כרגע בהיכון להאזנה עבורי:

DocArchive: Internet Cafe Hobo – Part Three – yesterday

DocArchive: Assignment: Hackers For Hire – yesterday

Netrimony: Online dating in India – 3 days ago

DocArchive: The Virtual Revolution – The Cost Of Free – 5 days ago

DocArchive: Spanning the World – Part Two – 1 week ago

DocArchive: Assignment – Aid for Arms in Ethiopia – 1 week ago

Great Expectations, part two – 1 week ago

גם ארכיון השידורים של הביביסי נמצא באתר של התחנה, וכך, בכל עת שארצה אני יכולה להקשיב, גם לתוכניות החדשות וגם לאלה שכבר עברו לארכיון.

שידורים מהשטח

בקול ישראל כמעט לכל הכתבות יש אותו אופי: הכתב יושב באולפן ומספר משהו. אחר כך מראיינים מישהו בעד ומישהו נגד אחר כך מסבירים את ההבדלים ומסכמים. השידורים היחידים שיש בהם רעשי רקע בקול ישראל הם הקונצרטים בשידור חי. ב-BBC אין כתבה שמתחילה בלי רעש רקע כלשהו: רחוב סואן, חדר מלא אנשים, צלילים של מכונה וכדומה. לכן הכתבים נשמעים לפעמים לא ברורים, מרימים קול, לעתים מתוחים או משועשעים, אפילו לא תמיד מובן מה בדיוק הם אומרים. כל זה מוסיף הרבה עניין לכתבות.

קול המוזיקה, 88 ורשת ג'

אני מרבה להקשיב לתחנות המוזיקה של קול ישראל. למעשה כל ההשכלה המוזיקלית שלי מסוף התיכון ואילך נובעת מהן וסמוכה על שולחנן. לפי המקור הזה 4.2% מאזינים לרשת ג', ו-1.4% ל-88. קול המוזיקה כלל לא מוזכר כאן. (הייתי שמחה לראות באתר רשות השידור סטטיסטיקות על אחוזי ההאזנה, כחלק מחוק חופש המידע.)

והנה – דוקא תחנות אלה מועדות מעת לעת להיות מקוצצות. כמאזינה אני ממש אצטער אם הן ייסגרו. התרגלתי אליהן, אתה מבין, אני מכירה את העורכים והמגישים, הטעם המוזיקלי שלי מעוצב במידה רבה על ידי התחנות האלה.

ברם אולם – לא יהיה  לי שום קושי למצוא תחליפים; יש מאות ואלפי חלופות מסוגים שונים, בעיקר באינטרנט. אני מבינה שסגירה של ערוצים כלכך לא פופולאריים היא באמת מעשה כלכלי. הנה שוב – העדפה של השיקול הכלכלי.  וכך אתה, מנכ"ל הרשות – שיקוליך הכלכליים גוברים על כל השיקולים האחרים, בעוד מאיתנו אתה מצפה לבחירות ערכיות. אם אכן ייסגרו תחנות המוזיקה – או אז אני בטוחה שגם רשת ב' תאבד את הרייטינג הנאה שלה; אנחנו נתרגל לחלופות והשידור הציבורי יהיה כמעט נטול ייחוד בעיני מאזיניו. וכך אשר יגורת – יבוא לך, וזאת תהיה תוצאה של שיקולי הכדאיות קצרת הטווח של הרשות עצמה.

לסיכום – הרי שוב עיקרן

יש לחסל לאלתר את כל שידורי הפרסומת. אני מבינה שתצטרכו להיערך לכך מבחינה כלכלית. אז עשו זאת! אתם רשות ציבורית, אנחנו משלמים, אין כל סיבה שכך תרעילו את ימינו.

יש לשכלל את אתר האינטרנט של הרדיו. הזנות RSS אינן מותרות אלא כורח.

ספקו לנו סיבה להקשיב לכם. אנחנו לא מטומטמים: תכנים טובים, אנשים מעניינים, אקשן. תחנות רדיו ושידורי טלויזיה למאות ולאלפים זמינים לנו כיום באינטרנט, התקווה שלך מנכ"ל הרשות, למנוע מאיתנו להגר אליהן, דורשת חוט שידרה מקצועי ואומץ ניהולי. תלונות על הרדידות שלנו לא יספקו את הסחורה.

מודעות פרסומת

»

  1. סימה יקרה,
    כרגיל – כל מילה בסלע.
    גם אני ישבתי בהרצאה, כמוך (חבל שלא נפגשנו…), ולא רק התאכזבתי – ממש כעסתי. אני מצפה מאדם בתפקיד כזה, שיבין את הדבר הבסיסי: על-מנת שאנשים יצרכו את מה שהוא מספק, המשהו הזה צריך להתאים לצרכים ולרצונות שלהם – זוהי דרך העולם. במונחים מעולם השיווק: בעידן שלנו הלקוח עומד במרכז, ולא המוצר, ולכן אין משמעות "להתבכיין" על כך שהמוצרים שלו נפלאים, אבל אין להם ביקוש. "בכיינות" על כך שאנשים היום אינם … – אינה מובילה לשום מקום.
    מכיוון שמדובר על שידור ציבורי, הייתי רוצה שהמוצרים שלו יכוונו לקהל אליטסטי, שהוא – מטבע הדברים – מצומצם יותר, ולכן אינו כלכלי, והערוצים המסחריים אינם מתאמצים לספק חומרים שמעניינים אותו. זוהי "נישה" שמתאימה לערוץ ציבורי, ולכן לא ברור למה הפסיקו לשדר את "אקדמיה באלף", מאיימים ללא הרף לסגור את "קול המוסיקה", ואת התוכניות המצויינות של יצחק נוי דוחקים מדי פעם למועדים בלתי סבירים בעליל.
    ולגבי הפרסומות: בדרכי לעבודה ובחזרה – כחצי שעה בכל כיוון, אני מנסה להקשיב לרשת ב', כי תוכניות האקטואליה בבוקר טובות למדי, אבל מרבית הפרסומות כל-כך מעצבנות, שאני מייד מעבירה תחנה (לקול המוסיקה). לא פעם שאלתי את עצמי, האם סוג כזה של פרסומות יכול בכלל להשיג את מטרתו? יש אנשים שמסוגלים להקשיב להן, ואח"כ לצרוך את המוצרים שהן מפרסמות??? לפרסומאים ולמפרסמים פתרונים!

  2. שלום סימה וכל הכבוד על היוזמה!

    אני מסכימה אתך במאה אחוז, גם אני מקבלת את רוב האינפורמציה שלי בתוכניות שמע או בקריאה באינטרנט, אבל נראה שהתחום הוויזואלי עומד לנצח משום שרוב האנשים צורכים חדשות בפורמט הזה.

    לעצם העניין, אני משוכנעת שמנכ"ל רשות השידור מכיר מודלים אחרים להפעלת תקשורת ציבורית. רשתות הרדיו הציבוריות בארה"ב (NPR) ממומנות חלקית מטעם הממשלה, אבל בעיקר בכספם של המעוניינים בהמשך השידורים. פעמיים-שלוש בשנה יש להן שבוע התרמה נרחב, ורוב המאזינים תורמים – גם אם דולרים ספורים – כי אכפת להם! אבל אין פרסומות. יש ראיונות בשטח מכל העולם ויש תוכן איכותי. אין כמו קול המוסיקה בישראל – תחנה מעולה עם עורכים אינטליגטים – אבל יש תחנות קלאסיות וג'אז וחדשות טובות מאוד.

    נשמח לקרוא את תגובתך, מנכ"ל יקר.

    יום טוב,
    רחל

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s